שבת בבוקר, נטע וסנטיאגו מתעוררים מאזעקות. לא עובר זמן רב עד שהם מבינים שזו הבעיה הכי קטנה שלהם.
7:30 כבר התקבלה הודעה מהקיבוץ שיש חשד לחדירת מחבלים, שעה לאחר מכן הם שומעים יריות מחוץ לחלון חדר השינה. בדיעבד מסתבר שפרצת הגדר הייתה ממש מאחורי החלון הזה.
ההודעות בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ לא מפסיקות לקפוץ “יש מחבלים בקיבוץ!” “לא לצאת מהממ”ד!”.
סנטיאגו מחזיק את דלת הממ”ד, שניהם בדממה מוחלטת. המחבלים כבר בתוך הדירה שלהם, מדברים, נוגעים בדברים, צוחקים. כשלפתע צרור יריות על דלת הממ”ד. סנטיאגו קיבל כדור ברגל, כדור נוסף עף לו מעל הראש, נטע נפצעת ברגל ימין.
הם לא צועקים. נשארים בשקט מוחלט.
נטע שולחת לאבא שלה הודעה “אבא, ירו בי, הצילו” ואת המיקום שלה. שמעון, אבא של נטע, סגן קצין המודיעין של המחוז הדרומי במשטרה, עונה לה “בא”.
זה הזמן שהם מבינים שהמחבלים עומדים לפתוח את הדלת, סנטיאגו מבקש לנטע שתפתח את החלון ותקפוץ החוצה. נטע פותחת את החלון ומולה יש בערך 15 מחבלים. היא מפחדת לקפוץ. פתאום הם שומעים רימון נזרק, סנטיאגו מבין שזו הדרך להינצל, הוא קופץ על נטע ודוחף את שניהם החוצה. הרימון מתפוצץ בתוך החדר, שניהם בחוץ, חבולים, יחפים, בלי טלפונים, לבושים רק פיג’מה. המחבלים ממול יורים עליהם צרור יריות, הם מצליחים לברוח! נטע חוטפת 7 כדורים ברגל שמאל וסנטיאגו כדור בגב. היא נופלת על הרצפה וסנטיאגו גורר אותה בין בתי הקיבוץ, בחיפוש אחר מחסה.
הוא מכניס אותם למחבוא מתחת לאחד המבנים.
במשך 3 שעות הם במסתור כשמסביבם צרחות של אנשי הקיבוץ, יריות, אזעקות, בומים.
אבא של נטע מצליח לחבור לנטע וסנטיאגו, נושא על כתפיו את נטע המדממת והם מצליחים להימלט מהתופת.
נטע הגיעה אלינו אתמול ומתחילה את תהליך השיקום שלה.
